בדרך כלל נוטה עולם המשפט לקבוע הסדרים בחוק רק כשנוצר הכרח להתערב, לשם הגנה על הציבור או על ערכים חברתיים, או לפתרון מצוקה שאינה נפתרת בדרך אחרת. במדינות מתוקנות ניתן למצוא התייחסות משפטית לביטוחים רפואיים, לרישוי מקצועות בריאות ומוסדות רפואיים, לרישום תכשירים רפואיים, לפיקוח על יצור מזון, וכן מובטחות בחקיקה זכויות האדם במסגרת הטיפול הרפואי, כגון נושא ההסכמה מדעת, או הזכות לסודיות רפואית.
ככלל, הסדרים משפטיים חלים בשוויוניות על כלל הציבור. עקרון זה חל גם בתחום הבריאות. ואכן - בד"כ תחולת ההסדרים בחקיקת הבריאות בישראל היא שוויונית. עם זאת, ישנם מספר מקרים בהם נקבעו הסדרים מיוחדים בנושאים הקשורים באופן ספציפי לבריאות נשים דווקא. במאמר זה נסקור חלק מהסדרים אלה.
מאמר זה אינו ממצה, וכן אינו נוקט עמדה באשר להסדרים המיוחדים הללו. אולם, גם מבלי להביע עמדות, עובדתית ברור כי ההסדרים לגבי בריאות נשים נוקטים גישה פטרנליסטית יותר, מתערבת יותר, מהגישה הרווחת בחקיקה בנוגע לטיפול רפואי, ולא ניתן למצוא הסדרים מקבילים הדנים בבריאות הגבר.
ראשית, נשאל - מה מבדיל את "בריאות האישה", מנושאי בריאות כלליים, או מבריאות הגבר? מטבע הדברים, ההבדלים מתמקדים בטיפול באיברי הגוף המייחדים ומבדילים אישה מגבר, ובפרט - מערכת איברי המין והרבייה, דהיינו יכולתה הייחודית של האישה לשאת הריון וללדת ילדים. יש כמובן הבדלים רבים ונוספים בין נשים וגברים אולם אכן - העיסוק המשפטי בבריאות האישה מתמקד בתחומי הגינקולוגיה והיילוד, ומלווה את האישה לכל אורך חייה.
החוקים והתקנות בהקשר זה עוסקים במניעת הריון, בטיפול טרום-הריון, ביצירת הריון "שלא בדרך הטבע", בבריאות האישה והעובר במהלך ההריון ולהבדיל - בהפסקת ההריון, וכמובן - בלידה ובתוצאותיה.
לעיתים עוסקים החוקים ברגולציה של מקצועות, של מוסדות ופעולות רפואיות, ולעיתים, מביע המחוקק עמדה בסוגיה של בריאות האישה באמצעות הכללת (או אי הכללת) שירות מסוים ב"סל הבריאות" לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אנו נלווה את האישה בשלבי חייה סביב נושא הפוריות, ונדגים כיצד מתערב החוק בישראל בכל אחד משלבים והיבטים אלה.
מניעת הריון
מעט מאד פעולות רפואיות הוגבלו בחקיקה בישראל לרופאים בעלי מומחיות בכלל, ובתחום מסוים בפרט. למעשה, כמעט ואין פעולות כאלה. יוצאי הדופן בהקשר זה הם בעיקר בתחום הגינקולוגיה והמיילדות. אחד מהם הוא הליך החדרת התקן תוך רחמי. תקנות בריאות העם (התקן תוך רחמי), התשמ"ב-1982 קובעות כי "התקנת התקן תוך רחמי שלא בידי רופא נשים טעונה רשיון". מי שאינו רופא מומחה ביילוד וגינקולוגיה ומעוניין לבצע החדרת התקן תוך רחמי צריך רשיון מיוחד, שקבלתו כרוכה בהשתלמות ותנאים נוספים. מגבלה זו חלה במדינה בה, לפחות מבחינת החוק היבש, אין איסור על רופא שאינו מומחה לעסוק, אפילו, בניתוחי מוח. אמנם לאחרונה נקבעו תקנות בנושא ביצוע ניתוחים על ידי כירורגים בלבד, אולם אלה חלות רק על מרפאות ואינן מגבילות את הרופאים - אלא את המוסד הרפואי.
בהיבט אחר: התקן תוך רחמי איננו כלול בסל הבריאות, וגם פעולת החדרת ההתקן אינה מצוינת במפורש ככלולה בסל, אם כי מרבית רופאי הנשים בקופת חולים יבצעו את החדרת ההתקן (שנרכש באופן פרטי) במסגרת השירות הרגיל.
אמצעי רפואי נוסף למניעת הריון הן הגלולות. עד שנת 2005 גלולות למניעת הריון לא היו בסל הבריאות ככאלה, אלא רק לפעילות רפואית אחרת כגון טיפול בבעיות הורמונאליות והסדרת מחזור. בשנת 2005 הוכנסו לסל הבריאות גלולות עבור נערות עד גיל 20 בלבד.
ההליך הכירורגי למניעת הריון - קשירת חצוצרות - כלול בסל הבריאות רק כאשר הוא נחוץ "מסיבה רפואית תוך כדי ניתוח קיסרי". אמצעי מניעה אחרים, לא רפואיים כגון דיאפרגמה, ספוגיות וקוטל זרע, וכמובן קונדומים, אינם בסל הבריאות. גלולת "היום שאחרי" ללא מרשם רופא, אינה בסל הבריאות.
מכל האמור לעיל ניתן ללמוד כי המחוקק הישראלי אינו מבקש לעודד מניעת הריון, למעט במקרים של צורך רפואי בכך, ואצל נערות צעירות. גישה זו של המחוקק מסתברת גם מעיון בהמשך בהוראות לעניין הפסקת הריון.
בדיקות וטיפולים בטרם הריון
החוק אינו מחייב אישה להיות במעקב טרום-הריוני או לעבור בדיקות מסוימות, אך סל הבריאות כולל בדיקות גנטיות לגילוי נשאות לטיי-זקס ותלסמיה כחלק מייעוץ גנטי לזוגות. המדינה מקיימת, באמצעות תחנות טיפת חלב, תוכניות מעקב טרום-הריוני לתכנון משפחה ומניעת מומים מולדים. כמו כן, משנת 1972 מחסנת המדינה את כל הבנות בתחילת גיל הפוריות (כיתה ו') מפני אדמת. חיסון זה נועד למטרה אחת בלבד: למנוע את הנזקים לעובר העלולים להיגרם מהתפרצות אדמת במהלך הריון (החיסון אינו חובה).
החוק בישראל אינו כופה בדיקות בטרם הריון או נישואין, כפי שנעשה בחלק ממדינות העולם. בחלק ממדינות ארה"ב, למשל, זוג המעוניין להינשא חייב לערוך בדיקות דם, שנועדו להבטיח את בריאות הצאצאים. מגוון הבדיקות הנדרשות כולל סוג דם ו RH, איידס, אדמת, מחלות המועברות ביחסי מין, ובדיקות גנטיות מסוימות. בחלק מהמדינות בהן הבדיקות הן חובה, יש 'פטור' מגיל 50 (כלומר מעל גיל הפריון) או לזוגות הסובלים מעקרות ידועה, דבר המעיד יותר מכל על מטרתן של הבדיקות.
יצירת הריון "שלא בדרך הטבע"
המחקק הישראלי לא התערב, עד כה, בתהליך הטבעי של יצירת הריון. התערבות כזו אינה בגדר "מדע בדיוני" כלל - בסין הוגבלה הילודה בחוק לילד אחד למשפחה (בחריגים מסויימים), ובהודו הוצע לאחרונה תמריץ כספי לנשים שיעברו עיקור לאחר לידת שני ילדים. התפוצצות האוכלוסין הצפויה בעולם כולו, והמחסור במשאבים ובמזון עלולה, לדעת עתידנים, להביא מדינות נוספות לנקוט צעדים דומים בעתיד הנראה לעין.
אם כן, אין עדיין התערבות בהליך הטבעי אולם - אם אישה נדרשת לסיוע רפואי על מנת להיכנס להריון - כל שלב והיבט של התהליך מוסדרים בחקיקה: תרומות זרע וניהול בנק זרע, תרומת ביציות, טיפולי פוריות והפריה חוץ גופית (הח"ג), וגם נושא הפונדקאות.
בית המשפט העליון קבע בפס"ד בעניין ירוס-חקק כי התקנה שקבעה כי נשים רווקות בלבד חייבות לעבור הערכה פסיכולוגית כתנאי לביצוע הח"ג - היא מ]לה ופסולה, אולם בפסק דין אחר לא פסל את החוק האוסר ביצוע פונדקאות עבור רווקות, הגם שהציע למחוקק לשקול זאת שנית.
לפני מספר שנים תוקן חוק עבודת נשים והוסיף הגנה מפני פיטורים גם לאישה הנעדרת מעבודתה עקב טיפולי פוריות לקראת ילד ראשון או שני. ההגנה ניתנת למשך 150 יום לאחר ההיעדרות, ולמשך שנתיים מיום ההיעדרות הראשון. מאחר ומדובר בחוק חדש - ניתנת הגנה זהה לגבר הנעדר מעבודה עקב טיפולי פוריות.
אבחון עקרות וטיפולי פוריות למי שסובלים מעקרות כלולים בסל הבריאות. טיפולי הפריה חוץ גופית כלולים בסל עד הולדת ילד ראשון ושני, לבני זוג שאין להם ילדים בנישואיהם הנוכחיים ולאישה פנויה ללא ילדים. הזכות למימון ציבורי לטיפולי הפריה חוץ גופית ללא הגבלת מספר מחזורי הטיפול, עד שני ילדים, היא רחבה ביותר, וכמעט ואין לה אח ורע בעולם. בפועל חלק מקופות החולים קובעות מגבלות על נושא זה בהנמקה "רפואית" ולחלק מהן יש גיבוי של מחוקק, למשל, הגבלת גיל האישה בעניין זכאות לביצוע הח"ג.
הריון
אישה שהרתה, בין בדרך הטבע ובין בדרך אחרת, שוב מוצאת עצמה תחת הגבלות מכוח חוק: אלה באות, בדרך כלל, להגן עליה מפני פגיעה בזכויותיה או בבריאותה בסביבת העבודה, וכן, ואולי בעיקר, להגן על העובר מפני פגיעה העובר ובסיכויו להיוולד בריא, או בכלל.
למשל, אסור להעביד אישה בהריון בעבודות החושפות אותה לחומרים מסוכנים מסויימים ולחום גבוה, ואישה העובדת בעבודה כזו חייבת לדווח למעביד על הריונה בתוך 10 ימים מיום שנודע לה עליו, בעוד עובדת אחרת צריכה לדווח על הריונה רק בחודש החמישי. מנגד, אסור לפטר אישה בהריון או לפגוע בהיקף משרתה, עד 45 יום לאחר תום חופשת הלידה, אלא בהיתר מיוחד משר העבודה, אשר לא יינתן אם השר סבור שהפיטורים קשורים בהריון.
במידה ואישה הרה מעוניינת לעבור בדיקת מי-שפיר כדי לברר את מצבו של העובר: שוב מוטלות מגבלות חוקיות. תקנות בריאות העם (בדיקת מי שפיר) מתירות דיקור שק השפיר למטרות אבחנה טרום לידתית של הפרעות גנטיות, מחלות ומומים מלידה רק אם קיימת הצדקה רפואית לכך, ורק על ידי מומחה בגינקולוגיה ומיילדות. כלומר, לפי לשון התקנות (אשר בימים אלה נבחן הצורך בתיקונן) לא ניתן לבצע בדיקה לאישה על פי רצונה בלבד. כמו כן מגבילות התקנות את מועד ביצוע הבדיקה ומחייבות אישור מיוחד לבדיקה לאחר שבוע 20 להריון. מגבלות אלה הוטלו עקב הסיכון הגבוה יחסית להפלה עקב הבדיקה. עם זאת, במקרים בהם הבדיקה מוצדקת מבחינה רפואית, בעיני המחוקק, היא כלולה בסל הבריאות ונעשית במימון ציבורי. בפועל מבוצעות בישראל בדיקות מי שפיר רבות באופן פרטי וללא שקיימת התוויה רפואית לכך, אלא לבקשת האישה.
עוד בסל הבריאות בהקשר זה - בדיקת רופא לקביעת הריון, טיפול במחלה בזמן הריון, מעקב אחר הריון בסיכון, ועוד.
הפסקת הריון
התערבות המחוקקים בנושא הפסקות הריון היא תופעה עתיקת יומין, וחובקת עולם. במרבית מדינות העולם ישנה הסדרה משפטית כלשהי של נושא זה. מדינות מסוימות עדיין אוסרות לחלוטין הפסקת הריון, ורוב המדינות מגבילות את ביצועה לעילות מסוימות (כגון הריון הנובע מאונס או עובר בעל מום) ומתירות ביצוע הפלה רק בשלבים בהם העובר עדיין אינו "בר חיות" (שבוע 24) או אף עד שלבים מוקדמים יותר של ההריון - שבוע 12.
בישראל מוסדר נושא זה בחוק העונשין, שהוא החוק המרכזי הקובע את העבירות הפליליות. החוק אוסר, ככלל, ביצוע הפסקת הריון, אלא אם ניתן לכך אישור מראש על ידי ועדה מוסמכת, מאחת העילות המנויות בחוק. גם אז - הפסקת ההריון חיבת להתבצע רק במוסד רפואי המוכר לעניין זה. הפסקת הריון בניגוד לחוק היא פשע שדינו עד חמש שנות מאסר, אך האישה עצמה פטורה מאחריות.
אישור לביצוע הפסקת הריון לפי החוק ניתן על ידי ועדה ובה שני רופאים מומחים ועובד/ת סוציאלי/ת. אחד מחברי הועדה חייב להיות אישה. הועדה רשאית לאשר הפסקת הריון רק במקרים המפורטים בחוק -
1. אם האישה היא למטה מגיל הנישואין (17), או שמלאו לה 40 שנה.
2.אם ההריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי (כגון אונס) או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין.
3.אם הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי.
4.אם המשך ההריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לה נזק גופני או נפשי.
ככל הנראה, המגבלות הללו מביאות לא מעט נשים לביצוע הפסקת הריון לא חוקית, אצל רופא נשים במקרה הטוב, או שלא במסגרת רפואית כלל במקרה הרע, תוך סיכון בריאותן וחייהן. הפסקות הריון לא חוקיות הן עבירה שיש סביבה "קשר של שתיקה". כשהכל מתנהל כשורה, לאף אחד מהמעורבים אין עניין לחשוף את העבירה. עבירות אלה מתגלות לעיתים רחוקות, בעיקר אם חלו סיבוכים שבעקבותיהם האישה אושפזה או במקרים של "הלשנה". ההערכה המקובלת (אם כי בהיעדר נתונים, בלתי רשמית) היא שבישראל מתבצעות הפלות בלתי חוקיות באותו מספר כמו הפסקות ההריון החוקיות, ובסך הכל כ 20,000 הפסקות הריון בשנה.
מאידך, החוק הישראלי אינו מגביל את מועד ביצוע הפסקת ההריון, ולכאורה מותר להפסיק הריון בכל עת, כל עוד העובר טרם נולד. ככל הנראה לקונה זו בחוק נובעת מכך שכאשר הוא חוקק הפסקת הריון בשלב מתקדם לא היתה אפשרית, ומאז יש היסוס רב לנסות ולתקן את החוק הרגיש והשנוי במחלוקת.
בחוק ישנן הוראות המתייחסות לאפשרות להביא להפסקת הריון עקב מצב חירום רפואי כגון אם היה צריך להפסיק את ההריון מיד לשם הצלת חייה של האישה או כדי למנוע ממנה נזק חמור ובלתי הפיך, או תוך טיפול רפואי אחר באישה כאשר דבר ההריון לא היה ידוע מראש והפסקתו דרושה לשם ביצוע הטיפול הרפואי. על הפסקת הריון במקרים כאלה חלה חובה לדווח למשרד הבריאות בכתב בתוך חמישה ימים.
הפסקת הריון לא תמיד כלולה בסל הבריאות, גם כשהיא מותרת ומאושרת על ידי הועדה. כלולות בסל: הפסקות הריון עקב סיכון לחיי האישה או למצבה הנפשי, עקב חשש למום גופני או נפשי בעובר, אם ההריון נובע מיחסים אסורים על פי החוק הפלילי או גילוי עריות, ואם האישה היא מתחת לגיל 19.
כאן המקום לציין שדווקא בנושא כה רגיש והרה גורל, נותן החוק לקטינות - ילדות ונערות מתחת לגיל 18 - חופש פעולה נדיר ובלתי מצוי, בכך שהוא קובע כי הסכמתה של קטינה (בכל גיל!) לביצוע הפסקת הריון, אינה טעונה אישור נציגה (הורה, אפוטרופוס אחר). מסעיף זה בחוק נגזרה ברבות השנים פרשנות רחבה, הגורסת כי הקטינה גם זכאית לסודיות בעניין זה מפני הוריה, הן לפני הפסקת ההריון והן לאחר מכן, וגם במקרים בהם היה חשש להריון שנתבדה, או הפלה טבעית וכיוצא באלה. חיסיון זה הינו בניגוד לכל כלל מקובל בנושא פעולות של קטינים, ויש הטוענים שהוא אף מנוגד לאמנות בינלאומיות לשלום הילד שמדינת ישראל חתומה עליהן. הוראה זו יוצרת מצבי אבסורד שכן אותה קטינה, בעלת אוטונומיה בנוגע להפסקת ההריון, נזקקת להסכמת הוריה לפעולות רפואיות הקשורות להריון, במידה והחליטה לשמור עליו. בפרט, תידרש הסכמת ההורים לפעולות פולשניות כגון בדיקת מי שפיר, או ניתוח קיסרי.
הלידה
לידה היא אירוע מרגש ורב משמעות בחייה של אישה, אולם הוא גם אירוע רב סיכונים. עד למחצית המאה העשרים, ובמקומות מסויימים בעולם אף עתה - הייתה הלידה אירוע נשי, פרטי, שהתרחש בדרך כלל בבית כאשר סביב היולדת נשים מבנות המשפחה, ולכל היותר גם מיילדת. גברים היו מוקצים משטח הלידה, למעט במקרים נדירים בהם הוזעק רופא. הרפואה המערבית המודרנית הכניסה את היולדות לבתי החולים, והפכה את הלידה לאירוע יותר רפואי והרבה פחות אינטימי. במרבית המקרים הרופא הוא, עדיין, גבר, והמיילדת - אישה.
החוק בישראל אינו מחייב ללדת בבית חולים, אולם המחוקק מצא דרכים לעודד נשים להפסיק ללדת בבית, בעיקר באמצעות תשלום מענק לידה. מענק זה, מכוח חוק הביטוח הלאומי, משולם רק לאישה ש"הזדקקה לאשפוז בקשר ללידה". המדינה גם משלמת בעד האשפוז הקשור ללידה (באמצעות "מענק אשפוז" שמעביר המוסד לביטוח לאומי ישירות לבית החולים). החוק מעודד יולדות ישראליות ללדת במוסד רפואי גם כשהן נמצאות במועד הלידה בחו"ל, ומזכה אותן במצב זה בהחזר הוצאות עד גובה מענק האשפוז. הסדר זה אכן העלה במידה משמעותית את מספר הנשים שעברו ללדת בבתי חולים, וגם נשים שילדו בבית מתוך בחירה מזדרזות להגיע לבית חולים מיד לאחר הלידה, בין היתר כדי לזכות במענק.
לאחרונה חוזרות ונשמעות קריאות לבטל "אפליה" זו כנגד היולדות בבית, ולהעניק מענק לידה והחזר הוצאות רפואיות גם לנשים שילדו בביתן, ובמקביל לאפשר שוב להקים בתי יולדות ומרכזי לידה בעלי אופי יותר אינטימי ופחות רפואי, מחוץ לבתי החולים. משרד הבריאות מתנגד בדרך כלל להצעות אלה בטענה שהסיכונים שבלידה מחייבים קירבה מיידית לחדרי ניתוח וטיפול נמרץ לשם הגנה על היילוד ועל היולדת.
תוצאות הלידה
לרוב, לידה מסתיימת בהצלחה ובשלום, אולם לידה היא אכן לא פשוט ומסוכן, ובעבר היתה פטירה של יולדת אירוע לא-נדיר, ולידת וולד בעל מום או בלידה מסובכת או מוקדמת הסתיימה במקרים רבים במותו.
תקנות בריאות העם (הודעה על פטירות וארועים מיוחדים) קובעות חובה על הצוות הרפואי לדווח למשרד הבריאות על מספר אירועים רפואיים חריגים, ובהם "פטירת אישה במהלך הריון או לידה, או בתוך 42 יום ממועד הלידה, ואם היתה הסיבה קשורה להריון או ללידה, תוך שנה מאותו מועד". עקב רגישותו של נושא זה, התגבש במשרד הבריאות נוהל לפיו בכל מקרה של פטירת יולדת תתמנה ועדת בדיקה לחקירת האירוע.
סעיף 303 לחוק העונשין קובע התייחסות מיוחדת ומקילה להמתת תינוק על ידי אמו. למעשה מדובר בהכרה בקיומו של "דיכאון שלאחר לידה" בכך שנקבע עונש מופחת במידה משמעותית ל"אישה שגרמה במזיד... למות ולדה שלא מלאו לו שנים-עשר חדשים" אם "...היתה במצב של ערעור שיקול הדעת, משום שעדיין לא החלימה לגמרי מתוצאות הלידה או משום תוצאות ההנקה לאחר הלידה". במקום עונש מאסר עולם חובה (במקרה שהעבירה עונה להגדרות "רצח"), או 20 שנות מאסר (אם מדובר ב"הריגה" בלבד), היא צפויה לעד חמש שנות מאסר.
כמה מילים על אפליית נשים בתחום הבריאות
הטענה בדבר אפליה היא טענה מעולם הזכויות ומעולם המשפט המודרני. כפי שצוין לעיל, עקרון השוויון הוא אחד הבסיסים של ביטוח הבריאות הממלכתי. חלק ניכר מהעתירות לבתי הדין לעבודה ולבג"צ בנושאי ביטוח הבריאות הממלכתי מבוססות על טענות אפליה.
מזה זמן מה נשמעת הטנה שנשים מופלות לרעה בנושאי בריאות, ובפרט בהקצאת המשאבים, החל בתקציבים למחקר של בעיות רפואיות האופייניות לנשים, דרך פיתוח תרופות וטכנולוגיות ייעודיות עבורן, וכלה ביחס אנשי מקצועות הבריאות לבעיות שמציגות נשים (עוד על כך במאמר "סוגיות בבריאות האישה-פרספקטיבה פמיניסטית", מאת איימי אבגר, מנכ"ל האגודה לקידום בריאות נשים בישראל). אף שנשים הן רוב מכריע בקרב נותני שירותי הבריאות, וכיום הן יותר מ50% מכל בוגרי בתי הספר לרפואה בישראל, הן עדיין מיעוט בקרב בכירי מערכת הבריאות. במועד כתבת מאמר זה רק בית חולים כללי אחד בישראל מנוהל ע"י אישה, וטרם היתה למשרד הבריאות מנכ"לית, למרות שבמערכת הבריאות מספר רב של נשים בתפקידים בדרגי המשנה הבכירים.
אנו עדים להתפתחויות בנושא זה, ודיונים בשאלות הקשורות לנשים בטיפול רפואי הועלו לדיון בפורומים נכבדים לרבות הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, וכן הוקמה, לפני מספר שנים, במסגרת "המועצות הלאומיות" המייעצות של משרד הבריאות, גם מועצה לאומית לבריאות האישה, המובחנת באופן מובהק מן המועצה הלאומית לגניקולוגיה, מיילדות וגנטיקה.
אולי כתוצאה מהעיסוק המוגבר בנושא זה ניתן לראות בתוספות לסל הבריאות בשנים האחרונות לא מעט טכנולוגיות ותרופות, המיועדות רק, או בעיקר, לנשים: טיפול באוסטיאופורוזיס, תרופות לסרטן השד, הרחבת הזכויות להפסקות הריון וגלולות למניעת הריון ועוד. דבר זה אף גרר טענות הפוכות, כגון שנטען שהכללת התרופה "פוסלן" בסל הבריאות לנשים בלבד היא אפליה, והפרה של עקרון השוויון.
סיכום
אין ספק, שלמדינת ישראל הישגים יפים בתחום הבריאות בכלל, ובריאות נשים בפרט: הפחתת תמותת יולדות ויילודים, מניעת מומים מולדים, טיפולי פוריות והפריה חוץ גופית, שיפור איכות החיים בגיל המבוגר ועוד. כנראה, שהמחיר לכך הוא קיומה של התערבות משפטית רבה בתחומים הקשורים להגנה על נשים, לשמירה על בריאותן, ולהגבלת יכולתן לבחור. יש מקום לשאול האם יחס זה נחוץ או מוצדק, גם כאשר מדובר לכאורה בהגנה מיוחדת ולא בקיפוח. יש מקום לשאול האם ההגנה על האינטרסים של הדור הבא אכן מחייבת את הפגיעה בזכויות נשים כפי שהיא מתבטאת בהטלת מגבלות על זכות הבחירה שלהן, באופן בו נעשה הדבר בישראל כמתואר במאמר זה. את התשובה לשאלה יוכל כל אחד לגבש לעצמו, לאור העובדות שפורטו לעיל.
טליה אגמון היא עורכת דין במשרד הבריאות ומתמחה בנושאי רפואה ומשפט, אתיקה של הרפואה, זכויות החולה וגנטיקה.
